ההתמקדות עבור ג'נדלין איננה גישה טיפולית אלא צורה מיוחדת מאד של הקשבה - הן לידע הקיים בעולם והן לידע הקיים בעולם ולידע האישי, הפרטי.
לעתים אני חושבת שג'נדלין לא הבין את העוצמה של מה שגילה, משום שלדעתו לא היה נכון לעשות התמקדות בלבד, אלא לשלבה עם גישות אחרות.
אני חושבת אחרת – היא עומדת נהדר בזכות עצמה, יש להוסיף לצידה אנושיות וקורטוב של common sense.
לצד זה, אני מוצאת את הגישה של ג'נדלין כשובת לב – כי הוא היה רוצה שכל אדם בעולם יכיר את ההתמקדות, כי היא נגישה, זמינה ואפשרית לכולם. יש רק להפנות את תשומת הלב. כשם שפעם מרבית האנושות היתה אנאלפביתית והיום כמעט כולם יודעים קרוא וכתוב, כך הוא היה רוצה לגבי ההתמקדות. שכולם יידעו להפנות את תשומת ליבם אל הגוף. שכולם יחוו את חייהם דרך ה felt sense.
ג'נדלין רצה דברים בשביל האנושות כולה, רצה לעשות טוב. מצד שני, לא היה בו טיפה של מגלומניה, צל צילהו של משהו שאפשר היה לכנות מורם מעם, "שוויצרי", או כינוי דומה רק אחר. הוא היה אדם צנוע מאד. הצניעות שלו מהדהדת בקהילה העולמית – הרוח היא שאין קהילות קטנות, אין חסידויות, אין מתמקדים שמצטופפים מתחת לכנפיו של מורה זה או אחר, אין מורה שמבקש (בקול רם או באופן לא מודע) שיעריצו אותו.
אני מקווה שהרוח המדהימה הזו של ג'נדלין – תימשך ותימשך.
