מערבולת הטראומה
הכוח שמושך אותנו שוב ושוב אל הטראומה: אנרגיה שלא רוצה להרפות מהתגובה הגופנית שנוצרה בזמן האירוע. למשל, היא לא תשחרר שריר שהתכווץ. בגוף היא מורגשת כמקומות לא נוחים.
גישה גופנית שפיתח פיטר לוין לריפוי מצבי טראומה, שמתאימה גם לכל מצב של לחץ ומתח בחיים.
את גישת החוויה הגופנית, Somatic Experiencing, פיתח פיטר לוין, והיא נשענת על אותו מושג של התמקדות: הקשבה אל ה־felt sense.
לוין פיתח את הגישה כדי לעבוד עם מצבים של טראומה, והמטרה ברורה מאוד: לרפא אנשים ממצבי טראומה. בהמשך שמו לב שעקרונות הגישה מתאימים לכולם, ושזו שיטה מעולה לכל מצב של לחץ או מתח שיש לנו ממילא בחיים.
"בעוד הטראומה עשויה להיות גיהינום עלי אדמות, טראומה שנפתרה היא מתנת האלים – מסע הרואי השייך לכל אחד מאיתנו"פיטר לוין
טראומה היא תגובה לאירוע קשה: too much, too soon, too fast. אירוע שבו שגרת החיים הרגילה נקטעה בגלל סכנה או איום על החיים.
הטראומה נמצאת בגוף. היא לא רק אירוע רגשי או מנטלי, אלא בעיקר אירוע גופני של מערכת העצבים: הצפה של מערכת העצבים.
פיטר לוין הוא הפסיכולוג או החוקר הראשון שהדגיש את מרכזיות הגוף במצב הטראומטי. טראומה נמצאת גם ברגשות ובמחשבות, אבל בעיקר בגוף. לדבריו, שיטות מקובלות לטיפול בטראומה משלמות מס שפתיים למעורבות הגוף, אבל לא משלבות אותו בטיפול.
המטרה של העבודה עם הגוף בגישה הזו היא לווסת את ההצפה.
לוין מציין שבמוח האנושי יש שלוש מערכות בלתי נפרדות.
גזע המוח: אינסטינקטים בסיסיים של הישרדות, פיקוח על נשימה, דופק, טמפרטורה ורבייה.
המוח התיכון, שאחראי על הרגשות.
קליפת המוח, שיש רק לבני אדם: חשיבה לוגית, שפה מילולית, סדר ורצף.
במצב של טראומה הניאו־קורטקס ומוח היונקים משתתקים ומפנים את הבמה למוח הזוחלים. הבסיס של טראומה הוא חוויה של איום וסכנה לשלמות הגוף והנפש, ומה שמגיב לזה הוא בעיקר מוח הזוחלים. כלומר, טראומה נמצאת ברובד ההישרדות, ולכן אי אפשר לטפל בה דרך הרגשות, המילים או החשיבה בלבד.
התגובה הראשונה למצב שבו יש איום על חיינו.
כשאנחנו מזהים שאין טעם להיאבק, כי איננו יכולים או כי נפסיד, אנחנו מנסים לברוח.
כשאין לאן לברוח, או שניסינו ולא הצלחנו. זו תגובה פיזיולוגית טובה בזמן הסכנה, אבל מצב בעייתי אחרי שהסכנה חלפה.
במצב של טראומה יש ארבעה רכיבים:
ההבנה שעלינו להגיב מהר לאיום (עירור יתר) גורמת לכל הגוף להתכווץ, כדי למקד את כל המאמץ, המודעות והאנרגיה באיום בלבד. ערנות היתר מובילה לכיווץ.
כשההתכווצות לא מצליחה למקד מספיק אנרגיה כדי שהאורגניזם יגן על עצמו, כלומר כשהאדם מבין שהוא לא יכול להגן על עצמו, מערכת העצבים מפעילה מנגנונים אחרים כמו קפיאה והתנתקות. מטרת כולם לרסן את עירור היתר.
אחרי שהאירוע נגמר, הטראומה כבר לא נמצאת באירוע עצמו אלא בזירה אחרת לגמרי: בגוף. לוין זיהה שחיות בטבע, שסכנת חיים היא לחם חוקן, נוהגות אחרת מבני אדם. כשהאירוע מסתיים הן רועדות, וכך פורקות ממערכת העצבים את המתח הרב שנצבר בגופן.
אם הצלנו את עצמנו במאבק או בבריחה, הייתה במאבק ובבריחה עצמם פריקה של אנרגיה. אבל אם קפאנו, אנחנו נשארים עם הקפיאה. האנרגיה העצומה שהתעוררה בזמן הסכנה נשארת נעולה בגוף, ומתבטאת בכיווץ שרירי ובסימני פוסט־טראומה.
"סימפטומים טראומטיים אינם נגרמים על ידי האירוע 'המעורר' עצמו. הם נובעים מהמשקע הקפוא של אנרגיה שלא התפוגגה ונפרקה; משקע זה נשאר לכוד במערכת העצבים שם הוא יכול לעשות שמות בגופנו וברוחנו. כשאיננו יכולים להשלים את תהליך הכניסה, השהייה והיציאה ממצב אי התזוזה או 'הקפיאה' מתפתחים סימפטומים ארוכי טווח, מעוררי חרדה, מתישים ולעתים קרובות משונים של הפרעת עקה שלאחר טראומה."
פיטר לוין, להעיר את הנמר, עמ' 35
כשאיננו מצליחים לשחרר את הכוחות העצומים שהגוף חווה בזמן הטראומה, אנחנו הופכים לקורבנות של טראומה: "טראומה מייצגת אינסטינקטים חייתיים שלא התפתחו בכיוון הנכון" (להעיר את הנמר, עמ' 47).
מהות העבודה היא ללמד את המטופל לשחרר את האנרגיה שעצורה בגופו: ללכת אל הגוף, לזהות איפה היא עצורה, ולפרוק אותה.
בסשן מלמדים את המטופל לשים לב לגוף: מה יש בגוף עכשיו, בזמן הווה. "ריפוי הטראומה דורש חוויה ישירה של האורגניזם החי, החש והיודע" (פיטר לוין).
כדי להקשיב לגוף הקשבה עמוקה ומלאה, לוין מציע לעבוד עם הקשבה ל־felt sense: "הכלי שבאמצעותו אנו חווים את עצמנו כאורגניזם הינו חוש החישה. חוש החישה הוא אמצעי שדרכו אנו חווים את מלוא התחושות והידע על אודותינו".
המודעות ל־felt sense היא מודעות לגוף ה"הוליסטי", לאורגניזם כולו על כל רבדיו. כשמקשיבים לו, הגוף נפתח ומתעורר להבנה ולידיעה שקיימות בו, אבל לא היו נגישות קודם.
הגישה מניחה שכשאדם קופא באירוע טראומטי, נוצרות בגופו שתי מערבולות של אנרגיה, בכיוונים הפוכים.
הכוח שמושך אותנו שוב ושוב אל הטראומה: אנרגיה שלא רוצה להרפות מהתגובה הגופנית שנוצרה בזמן האירוע. למשל, היא לא תשחרר שריר שהתכווץ. בגוף היא מורגשת כמקומות לא נוחים.
כל הכוחות שיש באדם שרוצים להביא לריפויו. היא מחזירה אנרגיה, ומה שמחזק ובונה אותה הם המשאבים. בגוף היא מורגשת כתחושות נעימות: זרימה, מקום פתוח, משוחרר, נושם, חי.
סשן מתחיל תמיד במערבולת הריפוי. עצם הזיהוי של המשאבים האישיים של המטופל כבר מתחיל את תהליך הריפוי.
מתקרבים לאט למערבולת הטראומה, שוהים בה רגע קצר ועושים סיבוב בפריפריה.
תשומת הלב חוזרת למערבולת הריפוי, כמו מטוטלת. התנועה הזו מביאה לפריקה (discharge).
סיבוב נוסף, קצת יותר עמוק בתוך הטראומה, ושוב חזרה למשאב, עד שהאנרגיה האצורה משתחררת ונוצר תמהיל חדש.
טיפול בטראומה לעולם לא יתבצע כל עוד אין לאדם מספיק כוחות לכך. אחרת עלול להיווצר מצב של רה־טראומטיזציה במקום פריקה של אנרגיה.
לפעמים עצם הפניית תשומת הלב אל מקום לא נוח, יחד עם הקשבה ל־felt sense שנוצר בו, מספיקה כדי שהמקום יתחיל להשתחרר. אם לא נוצרה פריקה, המטופל מחזיר את תשומת הלב למערבולת הריפוי, שוהה שם זמן מה וחוזר למערבולת הטראומה. המטוטלת הזו (פנדולציה) מביאה לפורקן של המתח שנצבר בגוף, והיא המאפיין העיקרי של שיטת SE.
כך נראית בגוף פריקה של אנרגיה טראומטית:
ריפוי טראומה בשיטת החוויה הסומטית מבוסס על עקרון הקוטביות, שלפיו דברים רבים בחיינו מופיעים בזוגות של הפכים. הגישה נשענת על הקוטביות של התכווצות והתפשטות: מקצב החיים הטבעי של הגוף מראה שאחרי התכווצות מופיעה התרחבות. אם נמקד את תשומת הלב בהתכווצות, תתעורר באופן טבעי התרחבות, והיא תוביל אותנו למערבולת ההחלמה.
טראומה גורמת לנו להתכווץ ולהפוך למטרה הזעירה והדחוסה ביותר, בניסיון להישאר בטוחים. אם ההתכווצות לא משתחררת, אנחנו מאבדים יכולת טבעית שמולדת בנו: פתיחה, התרחבות וזרימה שבאות אחרי כיווץ. המציאות שלנו מצטמצמת וההתנהגות שלנו מבוססת על פחד.
בטיפול בטראומה המטרה היא לחלץ את מערכת העצבים מהתקיעות, כך שתוכל לחוות מחדש את ההתרחבות. אנחנו עושים את זה בהסתמך על עקרון הקוטביות.
השאירו פרטים ואחזור אליכם לשיחת היכרות קצרה, או פנו ישירות.